מאמרים

מעוניינים להתעדכן בהתקדמות הקמפיין והמחקר?
אנא מלאו את הפרטים ונחזור אליכם:

  •  
    דורית אמיר ואמירה אור בספרן "בשפה אחרת" (2005) כותבות על הטיפול באומנות שהוא, תחום מקצועי העושה שימוש בשפת האומנות הפלסטית לצורכי טיפול ושינוי נפשי. כתמים, צורות, קווים, דימויים – באים במקום, או בנוסף, למילים. הטיפול באומנות הפלסטית מגייס את שפת האומנות כדי להשיג תבונה, צמיחה והתקדמות אישית. היצירה האמנותית בהקשר זה היא כלי לחיבור החוויה הפנימית עם העולם שבחוץ ודרך לתקשר רגשות ותחושות, שקשה לבטאם במילים.  המטפל באומנות מנסה לעזור למטופליו לבטא קונפליקטים פנימיים ובין אישיים באופן סימבולי, באמצעות רישום, ציור, פיסול, קולאז' ואמצעים אחרים.
    האומנות הפלסטית כיום מהווה צורת תקשורת בעלת עוצמה, שבעברה שימשה את האדם  עוד מתחילת  ההיסטוריה האנושית לתיאור רעיונות, רגשות, חלומות ואירועים היסטוריים. על פי מחקרים, האדם הקדמון השתמש בציורי חיות על קירות מערות כדרך לחוש כוח ועוצמה לפני יציאתו למסע ציד, אירועים היסטוריים תועדו בציורי קיר ובפסלים, אומנות היתה בשימוש בטקסים קדומים למטרות ריפוי וניסיון שליטה על גורמי הטבע (אמיר ואור, 2005).
    שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים היוו את תחילתה של האומנות ככלי טיפולי ושימושה ככלי להבעה ויצירה. התרפיה באומנות  החלה בראשית דרכה הופיעה בבתי חולים בארצות הברית ושימשה  יותר ככלי מתחום הריפוי בעיסוק. ובהמשך החל להתפתח הטיפול באומנות כתחום מקצועי ייחודי, בבתי חולים פסיכיאטריים ומאוחר יותר במערכות החינוך (אמיר ואור, 2005).
    טיפול באומנות מומלץ לאוכלוסיות שונות, ובעיקר למי שמתקשים לתת ביטוי מילולי לרגשותיהם, למשל ילדים, אנשים בעלי מגבלת שפה או תקשורת ועוד. טיפול באומנות מתקיים בסוגים שונים של מוסדות כבתי ספר מרכזים טיפוליים לילד, בתי חולים ועוד.
    הילדים בעלי בעיות תקשורת מפנימים רגשות, מסרים, זיכרונות אשר אינם יכולים לחלוק עם בני משפחתם, ואשר בולמים את התפתחותם הטבעית. הם זקוקים לעזרה בביטוי תחושות על גווניה השונים כשמחה, חרדה, אושר, בדידות, אכזבה ועוד. ביטוי זה, באומנות הינו ביטוי בלתי מילולי ולכן הוא מתאפשר בקרב אוכלוסיות אלה (Miller, 1986).
    הפסיכולוגית אליס מילר (Miller, 1986) מספרת שהצליחה להבין את ילדותה באמצעות עבודה באומנות:       " ...העבודה האמנותית מאפשרת לנו להתפייס עם השדים של עברנו, לתת צורה לכאוס שבתוכנו ולשלוט על החרדות שלנו... לא רציתי שיתנו לי פירושים פסיכואנליטיים על ציורי. גם לא רציתי הסברים במונחים של פירוש סמלים יונגיאניים. מה שרציתי זה רק לתת לילדה הקטנה שבי לדבר ולצייר מספיק כדי שאוכל להבין את השפה שלה".
    קיימות שתי גישות עבודה למטפלים באומנות:
    1.       אמנות כתרפיה: הסטינג הטיפולי: מרחב של חדר הטיפול, חומרים ליצירה, גבולות הזמן ונוכחות המטפל עצמו משמשים ככלי המאפשר תהליך של יצירה הנובע מהמטופל באופן ספונטני. חלוצת השיטה הזו היא אדית קרמר (Kramer, 1980).
    2.       אמנות בתרפיה: הדוגלים בשיטה זו, רואים את תפקידם בעיקר בסיוע להבנה, לניתוח ורבלי ולעיבודם באמצעות שיחה על החומרים העולים מתוך השיחה כדימוים, סמלים ותכנים מהלא מודע. האומנות בגישה זו היא חלק מדיאלוג רב שכבתי, שבו חשיבות רבה לתבונות ולניתוח מילולי של העברה והעברה נגדית. חלוצת הגישה היא מרגרט נאומברג (Naumberg, 1973).
     
    אנו  דוגלים בשימוש באומנות ככלי לתרפיה.
     
    הקבוצה מהווה סימולציה למרחב הסובב אותנו בסביבה בטוחה ומוגנת.
    ב"קבוצת השווים" אנו עוזרים לחברים לאתר דרכים מוצלחות יותר ליצירת קשרים בין אישיים, לזהות את נקודות החוזק והחולשה ביצירת קשרים ובשמירה עליהם, ללמוד לחולל שינויים ולצבור חוויות חיוביות, מחזקות ופורות שילוו אותם בדרכם.